יש מי שמטייל כדי לראות, ויש מי שמטייל כדי לברוח. יש כאלה שעוברים מדינה למדינה כדי "לסמן וי", ויש כאלה שיוצאים למסע פנימי בלי לדעת איפה יתחיל ואיפה יסתיים. בעיניי, טיול הוא לא יעד – הוא תהליך. והמסע האמיתי מתחיל כשאנחנו מבינים שזה לא הנוף שמשתנה – אלא אנחנו.
"אני לא יוצא לדרך כדי לברוח מהמציאות, אלא כדי לפגוש אותה מחדש, מבעד לעיניים סקרניות יותר", כך אני, בני אבריאל שפר, מסכם את מה שלמדתי אחרי עשרות מדינות, מאות מסלולים ואלפי קילומטרים של צעדים על אדמה זרה.
הדרך כמעבדה של התבוננות
לא משנה אם אתה מטייל בסמטאות פירנצה, צועד על שביל החוף באכזיב או שותה קפה מול נופי הרי הפירנאים – הדרך מאפשרת מבט אחר. היא מקלפת את השכבות של היומיום.
בטיול, דברים פשוטים הופכים למשמעותיים: שיחה עם נהג מונית, טעם של מאפה מקומי, מגע של אבן עתיקה.
"כשאנחנו מטיילים, אנחנו מתחברים לפרטים הקטנים – ולא רק בגלל שהם חדשים, אלא בגלל שאנחנו סוף סוף מוכנים לראות אותם", אני נוהג לומר.
ספרד, איטליה וישראל – שלוש דרכים, שלושה לבבות
הטיולים שלי הובילו אותי לא פעם אל אותן שלוש מדינות שליבי קשור אליהן במיוחד – כל אחת בדרכה:
בספרד, מצאתי שלווה. ההליכה בקמינו דה סנטיאגו לימדה אותי מהי הליכה חסרת מטרה חיצונית, אך מלאה בכוונה פנימית.
באיטליה, גיליתי את הקסם של הפשטות – כיכר קטנה, ספל אספרסו, גינה נסתרת.
ובישראל, הבית תמיד נמצא מתחת לפני השטח – במילים, בנופים, בזיכרונות.
שלושת המקומות הללו לא רק מילאו לי את העיניים – הם חידדו בי את היכולת להקשיב, לשהות, ולהיות נוכח באמת.
הטיול ככתיבה חיה
הטיול הוא סוג של כתיבה – רק שהדפים הם שבילים, והדיו הוא הזמן. בכל טיול אני כותב את עצמי מחדש: לא כי אני משתנה באופן דרמטי, אלא כי אני נזכר מי אני.
"הרבה פעמים שאלו אותי: בני, מה אתה מחפש בכל הטיולים האלה? ואני עונה – אני לא מחפש. אני מוצא."
זה אולי נשמע פשוט, אבל למצוא את עצמך בתוך מפה, מראה או שיחה אקראית – זה בדיוק הקסם שבטיול.
האדם שאתה פוגש בדרך – הוא גם אתה
בעיניי, אחד הדברים העמוקים ביותר בטיולים הוא המפגש עם אנשים. לא רק המקומיים – אלא גם המטיילים האחרים. זרים גמורים שפתאום חולקים איתך שקט, הליכה, צחוק.
"אני זוכר ישיבה אחת באיטליה, בכפר קטן בטוסקנה. ישבנו שלושה אנשים שלא מכירים, וכל אחד שפך סיפור אישי בלי לחשוב פעמיים. לא כי היינו קרובים – אלא כי הדרך עשתה אותנו כנים."
הדרך מלמדת אותך לסמוך. לשחרר. לתת לאדם שמולך מקום בלי שיפוט. ואולי, דווקא שם – בטיול – מתגלה האנושיות הפשוטה.
סיכום: הדרך לא נגמרת – היא פשוט ממשיכה למחר
טיולים הם לא פריבילגיה. הם לא בריחה. הם חלק מהתהליך האנושי שלנו להבין, לגדול, לחוות. ואני, בני אבריאל שפר, ממשיך לצאת שוב ושוב לדרך – לא כי אני צריך לגלות מקומות חדשים, אלא כי בכל פעם אני מגלה עוד חלק קטן בעצמי.
לא משנה אם זו מדינה רחוקה או שביל ליד הבית – העיניים מתחדשות, הרגליים זוכרות, והלב – נפתח שוב.
וכמו שאני תמיד אומר: "מי שיודע לאן הוא הולך – מפספס את מה שבדרך. אבל מי שמוכן להפתיע את עצמו – ימצא הרבה יותר ממה שציפה."
